פסק-דין בתיק ע"ע 533-09

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.         המערערות עבדו במשיבה, שירותי בריאות כללית (להלן - כללית), משך שנים רבות, עד פרישתן לפנסיה מוקדמת מכוח תוכנית פרישה שהונהגה בכללית. בתביעה שהגישו לבית הדין האזורי טענו - על בסיס פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 6845/00 ניב נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (2002; להלן - בג"צ ניב) - כי הסעיף בהסכמי הפרישה שלהן, הקובע כי פרישתן לפנסיה באמצעות קרן הפנסיה תתבצע בהגיען לגיל 60, בטל מחמת היותו מפלה, וכי הן זכאיות לאור זאת לפיצוי כספי אשר יהא בו כדי לתקן את ההפליה.

במסגרת פסק דין חלקי (עב' 300164/99; השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר לאוזון ומר בילוגורסקי) נדחתה על הסף תביעתן של המערערות 1-23 מחמת התיישנות, ועל כך הערעור שבפנינו. הערעור מתייחס גם לסילוקה על הסף של תביעת המערערות 24-25, מהטעם של העדר עילה כיוון שבחרו לפרוש לפנסיה בגיל 60 ללא קשר לתוכנית הפרישה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים המשפטיים

2.         בין השנים 1993 - 1999 הנהיגה כללית - כחלק מהתמודדותה עם המשבר הכלכלי שפקד אותה - תוכנית פרישה מרצון בתנאים מועדפים, אשר נועדה להביא לצמצום משמעותי במצבת העובדים (להלן - תוכנית הפרישה). במסגרת תוכנית הפרישה נכלל גם מסלול "פנסיה מוקדמת", אשר יועד ככלל לעובדים שגילם 57 ומעלה, ובמסגרתו לקחה על עצמה כללית לשלם לעובדים אלה פנסיה על חשבונה, לרבות הפרשות לקרן הפנסיה קג"מ ולקרן השתלמות, בכל התקופה שמיום סיום עבודתם ועד ליום בו יגיעו לגיל הפרישה המזכה לפי תקנון קג"מ (להלן - תקופת הפנסיה המוקדמת).

3.         כיוון שתקנון קג"מ דאז איפשר לנשים המעוניינות בכך לפרוש החל מגיל 60 - קבעה תוכנית הפרישה כי תנאיה יחולו גם על עובדות, " בתנאי שהחל מגיל 60 תחלנה לקבל את הגמלה מקג"מ". כתוצאה מכך, עובד שפרש במסגרת התוכנית - קיבל פנסיה מוקדמת מכללית עד גיל 65, לרבות ההטבות הכרוכות בכך לפי תוכנית הפרישה והמשך ההפרשות לקג"מ לצורך צבירת זכויות פנסיה נוספות, בעוד שעובדת שפרשה במסגרת התוכנית - קיבלה את הפנסיה המוקדמת מכללית רק עד גיל 60.

משמעות הדברים הינה כי " לא זו בלבד שאישה מפסידה חמש שנות פנסיה תקציבית (מגיל 60 ועד גיל 65) - פנסיה הגבוהה מן הפנסיה שעשויה היא לקבל מקג"מ - אלא שמוסיפה היא ומפסידה חמש שנים (אותן חמש שנים) בצבירת זכויות הפנסיה בקג"מ, שכן בבוא העת תקבל מקג"מ פנסיה נמוכה מזו שהייתה זוכה בה לו הייתה זוכה בפנסיה תקציבית עד גיל 65" (בג"צ ניב).

4.         עובדים שבחרו לפרוש מכוח תוכנית הפרישה התבקשו לחתום על הסכם פרישה אישי, אשר היה כפוף לעקרונות תוכנית הפרישה הכללית בצירוף רכיבים אישיים שהתייחסו לעובד המסוים. בכל הנוגע לחיוב העובדות לממש זכותן מכוח תקנון קג"מ לפרישה בגיל 60 - לא ניתן היה לנהל משא ומתן אישי, והעובדות מחויבות היו להסכים לכך, או לחלופין שלא להצטרף כלל לתוכנית הפרישה מרצון ולקחת סיכון כי תפוטרנה ללא הטבות.

5.         בשנת 1999 הוגשה לבית הדין האזורי בתל אביב תביעתן של איתנה ניב ונעמי אורטל כנגד כללית (במסגרת התיק האזורי הנדון בפנינו במסגרת ערעור זה - עב' 300164/99), בה טענו כי ההבחנה שנעשתה, במסגרת תוכנית הפרישה, בין גברים לנשים - מהווה הפליה אסורה. בית הדין האזורי ובית הדין הארצי (בדעת רוב) אישרו כי מדובר בהפליה, אך סברו כי בהסכמי הפרישה האישיים יש כדי לרפאה.

ביום 9.10.02 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר אימץ את דעת המיעוט של השופט רבינוביץ וקבע כי התניות בהסכמי הפרישה האישיים של העותרות, שיש בהן משום הפליה לעומת עובדים גברים שפרשו במסגרת תוכנית הפרישה מרצון - בטלות, תוך החזרת התיק לבית הדין האזורי לבחינת הפיצוי הראוי והשאלות הכרוכות בכך.

6.         בין לבין, בין השנים 2001 - 2005 או בסמוך לכך, הוגשו תביעותיהן של עובדות נוספות של כללית אשר פרשו במסגרת תוכנית הפרישה, ותביעותיהן אוחדו עם תביעותיהן של גב' ניב וגב' אורטל. במקביל הוגשו גם תביעות נוספות, אשר נדונו בנפרד (ע"ע 535/08 שירותי בריאות כללית - לאה פס; ע"ע 189/09 שירותי בריאות כללית - סופיה שטרן, פסק הדין בבית הדין הארצי ניתן במאוחד ביום 1.12.10; להלן - עניין פס). יחד עם אחת התביעות שאוחדו אף הוגשה בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, אשר נדחתה (ע"ע 1537/04 חווה כץ - שירותי בריאות כללית, מיום 9.1.07; להלן - עניין חווה כץ; עתירה לבג"צ נדחתה - בג"צ  7887/07 כץ נ. בית הדין הארצי לעבודה, מיום 14.1.10).

פסק דינו של בית הדין האזורי

7.         לאחר החזרת ההליך לבית הדין האזורי, ולאחר הליכים מקדמיים ממושכים, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית בדבר פיצול הדיון, שמשמעה כי " בשלב הראשון לא יחקרו האקטוארים אלא כל העדים האחרים ובסיומו תינתן החלטה/ פסק דין חלקי הקובעת את הקריטריונים לביצוע חישוב הפיצוי המגיע לכל אחת מהתובעות, ככל שמגיע... לאחר מתן ההחלטה ימנה בית הדין אקטואר מטעמו אשר יקבע את ההיבטים הכספיים של ההחלטה בהתייחס לכל אחת מהתובעות" (החלטה מיום 28.1.07).

בהתאם להסכמה זו, ולאחר שמיעת הראיות לרבות עדויותיהן של כל התובעות, נתן בית הדין האזורי "פסק דין חלקי", בו נקבעו עקרונות הפיצוי ונדונו טענות הגנה שונות שהעלתה כללית. לעניין טענת ההתיישנות, נקבע בפסק הדין החלקי כדלקמן:

א.                     אין מקום להעלאת טענת התיישנות מכוח סעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988, שכן התביעה מבוססת על טענת הפליה מכוח עקרון השוויון הכללי, ולאו דווקא על הפרת חוק השוויון.

ב.                      עילת התביעה, מכוח עקרון השוויון הכללי, התגבשה עם חתימת כל אחת מהתובעות על הסכם הפרישה האישי, ולא עם הגיען לגיל 60.

ג.                       בנסיבות המקרה אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), העוסק ב"התיישנות שלא מדעת", שכן חלק לא מבוטל מהתובעות ידע כבר במועד החתימה על הסכם הפרישה כי עובדים גברים מקבלים זכויות מועדפות.

ד.                      אין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, המפסיק את מירוץ ההתיישנות במועדים בהם התנהלה תביעה משפטית, שכן הוא חל רק על תביעות זהות מבחינת העילה ומבחינת הצדדים.

ה.                     לאור האמור, יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעותיהן של 23 מבין התובעות (שהן המערערות 1-23 שלפנינו), אשר הגישו את תביעתן לאחר חלוף שבע שנים ויותר ממועד חתימת הסכם הפרישה.